משוואת באת''ל - החיים הטובים על רגל אחת


הפוסט הזה עלה לאוויר בזכות שיחה שניהלתי עם ב', מטופל יקר שלי. הוא נוגע לדרך בה עלינו לתחזק את הכלים דרכם אנו חיים, הגוף והנפש שלנו. מדובר קודם כל באיזון בין תזונה לפעילות גופנית – נושא נדוש – ובכל זאת אני בטוח שעיון בפוסט הנ"ל יסב לכם הנאה ויעורר בכם מחשבות.

כפי שאמרתי, שיחה ביני לבין המטופל ב' היא המקור לשורות אלה. במהלך המפגשים עולה מדי פעם נושא הפעילות הגופנית / חזרה לכושר לדיון, כש-ב' אוחז בסטטוס הנפוץ של איש משפחה (+) עבודה (-) פעילות גופנית מספקת.

ב' מגיב היטב לטיפול. אבל אפילו ששינה באופן ניכר את הרגלי התזונה שלו, היעדרה של פעילות גופנית מספקת ניכר בו. והוא עוד מהיותר מודעים ומפוכחים שבנמצא. מאחר ורובנו לא מנהלים אורח חיים ספורטיבי; ומאחר וחלקנו סבור שאם 'יעשה דיאטה' בעיותיו הגופניות ייפתרו, נראה לי שחשוב להבהיר בפשטות איך הגוף עובד, ומהי משוואת באת"ל.


משוואת באת"ל

חשיבותה של פעילות גופנית היא לחלוטין עניין לעוס. ככה זה עם כל הדברים החשובים באמת, דנים בהם כל כך הרבה עד שכמעט אי אפשר לסבול את זה. וכמו עם כל הדברים החשובים, הרבה יותר נוח לדון בהם מאשר לעשות אותם. אז כולם יודעים, או כמו שהם אוהבים לומר, מודעים, לחשיבות העניין אבל הכרס, היציבה והשרירים הרופסים מעידים על יישום זניח של אותה מודעות, אם בכלל.

אני נוהג לומר למטופליי שיתכן שכשאלוהים בעט את אדם וחווה מהספא ואמר להם "בזיעת אפך תאכל לחם" (ובקיצור באת"ל), הוא פשוט דאג לתזכר אותם בנוגע למדריך תפעול המכונה הזאת שנקראת גוף. אם נתייחס ללחם כאל דוגמא למזון פשוט (ולא כאל מה שנהוג לכנות 'פחמימות' או 'מאפים'), אז מה שהבוס התכוון אליו הוא: תאכלו פשוט, ותזיזו את התחת. זה מה שאני בוחר לכנות משוואת באת"ל – יחס נכון של הכנסה והוצאה קלורית, אנרגטית או איך שתרצו לקורא לזה.

רק שבמרבית המקרים זה, כמובן, הפוך ממה שקורה: רוב האנשים במחוזותינו אוכלים מזונות עשירים (לפחות בכל הקשור לשומן, כולסטרול וכימיקלים) כשהם מבלים את יומם הממוזג על הכיסא האורטופדי במשרד, על המושב במכונית ועל הספה בסלון. הרבה הכנסה, מינימום הוצאה. והתוצאה: עלייה במשקל, פגיעה בתפקוד, הצטברות מתחים נפשיים ובקיצור – פלטפורמה נוחה לדרדור בריאותי. המרחק מכאן לעליית לחץ דם ו/או סוכר בדם ו/או חרדה ודיכאון ו/או כולסטרול ושומנים בדם ו/או כאבי גב וראש וברכיים ומה לא ו/או התקף לב ו/או שבץ ו/או סרטן, קצר להחריד ועמוק בראשכם אתם יודעים שאני צודק.

אז יש שני צדדים למשוואה: לפשט את המזון – ולחשל את הגוף בפעילות גופנית מאומצת.



אבל מה אם בשלישי לא בא לי?

או בראשון, או ברביעי, או בחמישי?

הבעיה היא שלרוב האנשים לא מתחשק להתאמץ וזה די הגיוני. המאמץ, מטבעו, מלווה כמעט תמיד בתחושות של אי נוחות והפיתוי לדחות אותו גדול. אנחנו נשבעים לעצמנו שאחרי החגים או אחרי הלימודים או אחרי הסדרה בנטפליקס נשנס את מותנינו השמנמנות ונתחיל לעשות ספורט. זה לא קורה. ואם כן, אז ליום יומיים. למה?

כי זה לא נעים, לעזאזל!

במקרה של ב' זה לא בדיוק העניין – הוא נתפס לאחרונה לרכיבה על סוסים, תחום שהוא מוצא בו אתגר והנאה ואף מאמץ גופני לא מועט. ובינתיים עושה רושם שהוא מתמיד. ובכל זאת, הוא עצמו אמר לי בפגישה האחרונה בינינו, 'אני חייב לחזור לתחום של הכושר' ובכך אבחן היטב שבהיבט הבריאותי רכיבה על סוסים היא תחום מהנה ותורם ללא ספק, אבל מוגבל.

ב' הביט בי בעגמומיות ואמר שיחזור אולי לחדר הכושר.

אז החלטתי להרביץ בו תורה.

אם זה לא כיפי, זה לא ימשך

הסיבה הראשונה בגללה טענתי בפניי ב' שעיסוק באומנות לחימה הוא הפיתרון האולטימטיבי לאורח חיים ספורטיבי (ולכן בריא ועונה על משוואת באת"ל), היא הרב גוניות הנדרשת מהעוסק בתחום. כל אומנות לחימה מפתחת מגוון-על של כישורי גוף-נפש במתרגל, ביניהם ניתן למנות: 

  1. כושר
  2. גמישות
  3. קורדינציה
  4. התמצאות במרחב
  5. כוח מתפרץ
  6. סיבולת
  7. זריזות
  8. קשר עין יד ועין רגל
  9. אסרטיביות
  10. ביטחון עצמי
  11. ביטוי עצמי
  12. בקרת תוקפנות
  13. ליטוש פסיכולוגי של היכולת להתמודד עם כישלון וכאב
  14. רוח לחימה
  15. אדיבות
  16. כבוד
  17. רוחניות ועוד, ועוד. 

וכל סעיף מאלה שרשמתי כאן ניתן לפתוח ולפתח, להשליך ולהבין מאלף ואחת זוויות. אני לא מכיר ספורט שמשפיע על רבדים עמוקים כל כך במהות האנושית. ולכן צודקים הטוענים שלא מדובר בכלל בספורט אלא בדרך חיים. לצורך הדיון אבהיר שמדובר במשהו שהוא הרבה יותר – אבל גם – ספורט.

בכל אופן, מה שדיברתי עליו עד עכשיו הוא הסיבה הראשונה. אבל הסיבה השנייה היא זו ששווה את מלוא תשומת לבכם:

אנחנו צריכים לשחק. או במילים אחרות: זה חייב להיות כיפי!

אנחנו, כבני אדם, כל כך צריכים לשחק, שבלי זה אנחנו מתפגרים. לא רק ילדים יפנו אל המשחק כאופציה הטבעית ביותר להעביר את הזמן – גם אנו, המבוגרים. רק שהרבה פעמים הצורך הכמיהתי שלנו למשחק מוביל למקומות מעוותים כמו משחקי כוח, מניפולציות וסוגים שונים של לחיות בסרט. כן רבותיי, גם הדחקה והכחשה של בעיותיכם הבריאותיות, הזוגיות והפיננסיות הם לא יותר מסוג של משחק.

עכשיו, אם נחשוב על ספורט נגלה שענפי הספורט הנפוצים ביותר הם… משחקים! כדורגל, כדור סל, טניס וכו', כולם משחקים ולכן הם כל כך מלהיבים. יש בהם:

  1. חוקים וכללים שכולם צריכים לכבד
  2. מתחם יחודי (למשל - מגרש כדורגל) ויעודי שמשמש כתפאורה למשחק
  3. מבוגר אחראי (השופט) שעושה סדר בבלגן והכי כיף אם מצליחים לרמות אותו
  4. פיג'מות צבעוניות (אתם יכולים לקרוא לזה מדים) שגאווה ללבוש ויש עליהן כל מני סמלים ומספרים
  5. יעד שצריכים לכבוש, ומשמח מאוד או מבאס מאוד לצלוח או להפסידאותו (מה שיתרום בשני המקרי למוטיבציה גבוהה לחזור על כל העניין שוב ושוב כדי לטעום מהניצחון שנית - או לראשונה..)

עכשיו בואו תגידו לי מה לחדר כושר ולזה? מה להליכה או ריצה ולזה? מה לשחייה ולזה? כל סוגי הספורט האלה לוקים עבור אנשים רבים בשיממון, מונוטוניות, ניכור וארומה של חוסר תוחלת - למרות שכולם יפים לבריאות ועונים על משוואת באת"ל.

תכירו את מגרש המשחקים האולטימטיבי: הדוג'ו*

* (Dojo 道場, 'אולם/מקום הדרך' ביפנית, הוא כינוי מקובל למקום בו מתרגלים אמנויות לחימה יפניות ואוקינאוויות ולעיתים גם אחרות)

פעם שוחחתי עם שכנה שהתפלאה שאני לא חולה על כדורגל. הסברתי לה שבאופן אישי אני מעדיף לבעוט באנשים ולא בכדורים. היא הביטה בי מזועזעת אז ניסיתי לרכך את הרושם: כדורים לא יכולים לבעוט חזרה, פניתי אל הרגש האנושי שלה. אבל זה היה קרב אבוד. היא הייתה שוטרת.

ברצינות, העיסוק באמנויות לחימה הוא האמ-אמא של המשחקים והדוד-דודה של הלחיות בסרט, במובן החיובי. שימו לב:

– יש חוקים וכללים שכולם צריכים לכבד? טונות.

– יש מתחם יחודי (להלן, הדוג'ו) ויעודי המשמש תפאורה למשחק? היישר מאולפני הונג קונג.

– יש מבוגר אחראי (סנסאי או סיפו) שעושה סדר בבלגן והכי כיף אם מצליחים לרמות אותו (למרות שכאן זה עלול לעלות בשיניים שלכם אז עזבו אתכם)? ועוד איך.

– יש פיג'מות צבעוניות (אתם יכולים לקרוא לזה חליפת קראטה) שגאווה ללבוש (והרבה פעמים יש עליהם כל מני סמלים)? כמובן.

– יש יעד שצריך לכבוש…?

כאן העניין נהיה מורכב ומרומם את המשחק באמת לליגה של הגדולים. התשובה היא קודם כל כן, אבל היעד הוא פנימי. זה לא גול או סל, זה אפילו לא לנצח יריב בקרב (תאמינו או לא). 

היעד של העיסוק באמנויות לחימה הוא לפגוש כל פעם מחדש את המקום הכי חלש שלנו ולהסתכל לו בלבן של העין.

וזה לא נגמר כאן. אנחנו מדברים ממש על משחק תפקידים, כמעט כמו מבוכים ודרקונים: יש פה שפה שלמה חצי בדיונית (למען האמת זו סינית או יפנית), חלוקת תפקידים (למשל מאסטר, שיהאן, סיפו, סנסאי, סמפאי, קוהאי), דרגות והיררכיה; יש תפאורה שלמה שכוללת תמונות, מקיווארות ושקי איגרוף; יש אפילו אבות שושלת אגדיים וסודות לוטים במסתורין, בן אדם, יש פה הכול!

אז מגיע רואה החשבון, סוכן הביטוח או תלמיד התיכון, פושט את בגדיו ואת תפקידי היום יום שלו ולמשך שעתיים נכנס למכונת זמן ומעיף את עצמו למקום הכי אחר שאפשר. בדרך הוא לוקח את גופו ואת נפשו עד לקצה וקצת מעבר, כל פעם מחדש, אבל הוא לא סובל – הוא פורח! ואחר כך מסתיים האימון על טקסיו וגינוניו וכולם חוזרים להיות רואי חשבון ותלמידי תיכון, רק כאלה שאווררו קצת את השדים שלהם, ודווקא בגלל זה הם יכולים להיות אנשים טובי מזג בארץ ישראל האהובה והבלתי אפשרית.

ומה יקרה אם אפצע?

זה מה שב' שאל, זה מה ששואלים כולם.

נתתי בו מבט מרגיע ועניתי: 

"אל תדאג. אני יכול להבטיח לך שתיפצע".

הקליניקה התמלאה בקולות הצחוק של שנינו אבל בכל צחוק יש שמץ מכאיב של אמת… ואז יריתי לעברו מסר ספונטאני וכל כך מצוחצח שרק בשבילו שווה היה לכתוב את הפוסט:

כשאנחנו נעים דרך החיים ביכולתנו לעשות

שני דברים: להתנוון או להיפצע.

ניוון הוא הוליסטי. פציעה היא סימפטומטית.

וזה כל העניין, וזה בדיוק מה שקרה לנו כשהיינו ילדים. שיחקנו ונפצענו! לא רצינו להיפצע, ועם הזמן הפכנו זהירים יותר, אבל זה לא מנע מאתנו להמשיך לשחק (ובינינו, להמשיך להיפצע). מה בדיוק האלטרנטיבה? להפוך לבטטת כורסא עצבנית ומפוספסת? להשמין ולחלות ולקחת כדורים?

אני לא מדבר – ולא נוטה להמליץ – על קרבות זירה.

כן, קרעתי מניסקוס; כן, פתחתי את האף; כן, פרקתי אצבעות; כן, קיבלתי נוק אאוט. במהלך 20 ומשהו שנים של ג'ודו, קרב מגע, קראטה, קונג פו, איגרוף קלאסי ואיגרוף תאילנדי אלה צלקות הקרב הלא סימפטיות שלי. והן עדיפות בעיניי עשרות מונים על האפשרות שהיום הייתי נראה ומרגיש כמו הצרות שלי. אני מתכוון לתרגל אמנויות לחימה עד יומי האחרון וכשאני מתבונן בחבר'ה הקשישים שמתמידים בדרך, אני מתמלא גאווה.

אנשים העוסקים באמנויות לחימה כדרך חיים הם מהבריאים, החביבים וטובי המראה שבחבורה. ויש להם פציעה או שתיים שאם הם חכמים דאגו לטפל בה היטב ולהפוך אותה לאגדה אורבאנית.

עם יעקוב דאסקלו, המורה שלי לאיגרוף קלאסי, אגדה מהלכת.

בכל ענף ספורט נפצעים. מגיעים אלי לקליניקה גם רקדנים, מטפסי הרים ושחקניות כדור רשת דואבים. בעברי טיפלתי בחברי מכבי ת"א בכדורגל אחרי האימונים שלהם והופתעתי לגלות שכמות החבלות שפגשתי שם ביום לא רואים בדוג'ו במשך שנתיים. לא משנה מי ומה אנחנו, אפשר או להתנוון או להיפצע.

הבהרה אחרונה: פציעה זה כינוי נרחב. גם חבורה ושפשוף הם פציעות. גם מרפק דואב מביצוע שגוי של טכניקה הוא פציעה – ואפילו שריר מתוח. כשהבטחתי לב' שיפצע לא טענתי שיספוג טראומה פיזית משמעותית ואני מכיר רבים שצלחו שנים רבות בתחום אומנויות הלחימה בלי להיפצע במובן הגרנדיוזי של המילה. אבל להיחבל קצת, להשתפשף קצת, לכאוב קצת, מזה אי אפשר – וגם לא כדאי (על כך אולי ארחיב בפוסט אחר) – להימנע.

לסיכום

את הרתיעה מהתעמלות (מילה שמקורה ב'עמל', רחמנא ליצלן) ניתן לפוגג ע"י פעילות גופנית דמוית משחק (במשמעות המהנה, התחרותית והתאטרלית גם יחד). הפחד מפני פציעה משתק, מאבן, מנוון. אבל אפילו ישיבה ממושכת תעשה לכם פצעי לחץ! נראה שאין לאן לברוח..

אם כן, הדרך הכי טובה שאני מכיר ליישם את 'בזעת אפך' במשוואת באת"ל הוא תרגול אומנות לחימה מסורתית כמו קראטה וקונג פו, באורי דוג'ו למשל, ואני ממליץ על כך בתוקף, גם לך!