הצילו את המציל



כמורה לקראטה אני עוסק בסוג של הוראה מתקנת. בחיי. אני לא מדבר על הילדים שאני מאמן (ושלהם הקדשתי פוסט נפרד בנושא), אני מדבר על עשרות המבוגרים שיש לי הכבוד ללמד קראטה אמיתי. שם זו לגמרי הוראה מתקנת. מתקנת את מה שהחינוך הקונבנציונלי השמיד או השמיט.

היו כנים עם עצמכם: האם אתם 'מחונכים' מספיק? האם יש בכם את המשמעת העצמית הנחוצה כדי להגשים את שאיפותיכם? בין אם זו ירידה במשקל, גמילה מעישון או מציאת התעוזה שבלקום ולהתגרש מבני זוג מרעילים, האם יש בכם את הקשיחות, האומץ והנחישות לקום ולעשות משהו קשה באמת?

פעמים רבות, 'לא' תהיה התשובה הכנה של מבוגרים רבים.

וכשהתשובה הכנה היא כבר כן – ידובר פעמים רבות בקשיחות מתפוצצת, כזאת שמקימה אותנו פתאום על הרגליים ונוטשת אותנו תוך זמן קצר כשההתלהבות והמיקוד הראשוניים שוקעים…

ביצים גדולות והכל זה נחמד - אבל לא מספיק. עבור המישורים המשמימים שעלינו לצלוח במטרה להשיג כל יעד שווה בחיים אנו זקוקים לאוצרות הנפש שהיפנים מסכמים במילה נינטאי 忍耐: התמדה. סבלנות. Nintai.


עכשיו, נניח שילד בא ושואל אתכם:

"סליחה? אפשר לדעת בבקשה איפה לומדים כאן משמעת עצמית? נחישות? קשיחות? התמדה? סבלנות?"

אוקיי, מה אתם עונים לילד הזה? אולי תשובה מתחמקת כמו:

"אל תדאג החיים כבר ילמדו אותך" (בלוויית חיוך נבזי שאתם לא באמת מתאמצים להסתיר).

או שתגידו לו:

"אבא ואמא ילמדו אותך, אל תדאג!"

אבל הוא צריך  לדאוג כי אמא מכורה למתוק, אבא מתעלם מיתר לחץ הדם שלו, ושניהם מאבדים עשתונות על בסיס קבוע.

אז מה עונים לנודניק הזה?

אה! נזכרתם. "משרד החינוך!"


בטח, משרד החינוך.


הגננת, המחנכת, המנהלת, המורה להתעמלות, ברור, כן, בטח.

והשנים חולפות. והילד עובר גן, יסודי, תיכון, צבא, אוניברסיטה, והנה עכשיו הוא אתם.


כולנו עברנו את מסלול הזה, מדוע כה רבים מאתנו לא מרגישים קשוחים מספיק, נחושים מספיק, או זורחים בעוצמה פנימית? לאן בדיוק נדחקו הערכים האלה במרוצת השנים? והאם הם נטמעו בנו בכלל אי פעם?

מי היה זה שהחליט שמתמטיקה יותר חשובה מיחסי אנוש, שגאוגרפיה יותר חשובה ממדיטציה? שפעילות גופנית זה איזה שיעור חובה מנג'ס ולא עמוד השדרה של כל מערך חינוכי?

התשובה היא שאף אחד לא נוגע בדברים החשובים באמת כשמדובר בלחנך את נפשותינו הסוררות, פרט, אולי, למערכת הדתית ו, אולי, למערכת הצבאית. אבל בוודאי שעבור האזרחים החילוניים שבינינו, מתגלה פעמים רבות חלל גדול בכל מה שקשור לנוכחותם של מורים רבי חסד בחיינו. רבים מאיתנו פגשו מורים נלעגים, מרירים או חסרי ישע. מעטים מדי מאתנו למדו משהו עמוק ממוריהם לספרות, צרפתית ואורגן. כי גם רבים ממורינו שבויים באותו חלל, באותו ריק ערכי.

עכשיו אנחנו ההורים, אנחנו המורים. מה יהיה?

לכו ללמוד קראטה!

הגנה עצמית? סיבה טובה. אימון כושר? בהחלט. קהילה חברתית להפגת הבדידות? בוודאי. פורקן לחצים ואגרסיות? אלא מה. כל אלה סיבות נהדרות לפנות ללימודי קראטה אבל יש משהו שמקדים את כל אלה, וממלא את הצורך העמוק שלנו - המבוגרים - בחינוך אמיתי. קודם כל. חינוך.

גם אם אתם בני עשרים, שלושים, ארבעים או שישים; ובטח אם אתם אומרים "אותי לא צריך לחנך!" – אתם זקוקים לדמות שתוביל אתכם. תפקח את עיניכם. תעזור לכם להתגבר על הפחדים והשריטות שלכם. דמות שתחצוב מתוככם את גרסת העל שלכם, כפי שידידי, אומן הלחימה והמנטור איתי סלע אוהב לומר. והדמות הזאת מתקיימת בדמותו של הסנסאי, המורה לקראטה. זו צריכה להיות הסיבה הראשונה לבוא וללמוד. כדי שהריק הערכי יתמלא בתוכן מואר. כדי שמשמעת עצמית, קור רוח והתמדה יהיו מנת חלקכם, כדי שתבואו מצויידים ומיומנים אל האתגר הפראי הזה שנקרא: Your Life.

זו לא בושה להודות שיש לנו לאן לצמוח, שיש לנו עוד מה לעשות כאן. זו לא בושה להבין שבלי מורה, הדרך הזאת כמעט בלתי אפשרית. לי יש מורה. למורה שלי יש מורה. לתלמידים שלי יש מורה. ולך?