למה אני מתאמן


אתם יודעים, בנוגע לשאלה 'למה?', 'ככה' זו לא תשובה מתחמקת.
'ככה' זו התשובה היחידה, האמיתית, העירומה.

אני מתאמן המון.
עוד מעט בן 46, אני מתאמן פי 2 משהתאמנתי בשנות השלושים שלי ופי 4 משהתאמנתי בשנות העשרים שלי.
אף אחד לא רודף אחרי, דורש ממני או מצפה ממני למשהו.
אין שום יעד רשמי לאורח החיים שלי - לא תחרות, לא בחינה, לא קרב זירה.
אני אוהב לנוח ויכול לבלות שעות בבהייה חסרת מעש. כך שאין פה איזה מרכיב נוירוטי שמכריח אותי להוציא אנרגיות או לפרוק תסכולים.
האימון שלי, האומנות שלי, זה יוצא ממני כביטוי מובהק של אהבה ללא תנאי.

אם אתם אוהבים מישהו - או משהו - וכששואלים אתכם למה, התשובה שעולה היא 'ככה', אתם לא אוהבים אותו בגלל, אתם לא אוהבים אותו כל עוד, אתם לא אוהבים אותו למרות, אתם פשוט אוהבים אותו.

למה אני מתאמן בקראטה ווייצ'י ריו עם החניכים והאחים שלי; באיגרוף קלאסי עם המורה האדיר יעקב דאסקלו; באיגרוף תאילנדי עם המורה הנדיר אבנר שלום ובקראטה קיוקושין אצל שיהאן רונן כץ המופלא (מאסטרים חד פעמיים שזכיתי להכיר בזכות אחי האהוב נתן לוי) ?

לא רק כי יש לי עוד המון מה ללמוד, להבין, לחקור ולשפר

לא רק כי כל אמנויות הלחימה הן אחיות לאותה משפחה

לא רק מכיוון שזה שומר אותי חד, ער, חי

לא למרות שזה פעמים רבות מתיש, מכאיב, מפחיד ומתסכל

ולא בגלל שזה פעמים רבות נפלא, מרגש, מתגמל ומרומם

אלא בעיקר, וקודם כל -

ככה.

בסרטון - מתרגל הבוקר אינספור דרילים עם המורה היקר אבנר שלום. כל כך הרבה חום אנושי יש דווקא בסיטואציות כאלה..