אחד עם התנועה


הצבא הלחים בתוכי את הלוחם והמרפא. 


וגם העניק לי כמה מהתקופות ומהחוויות הקשות בחיי. 


כשהייתי חובש קרבי, בהנדסה קרבית, מצאתי את עצמי פעמים רבות בצמתים של דרכים מנוגדות. קודם יורים או קודם מגישים עזרה? 


נופים פסטורליים בלבנון. 


שומע שלמה ארצי באוזניות ומרגיש, יותר מששומע, שיורים על המוצב. 


באפוד גרים מחסניות ואינפוזיות, סכין קומנדו וחסם עורקים. 


מחדיר עירוי לחיילת מיובשת ומרגיש איך, באותו הרגע, היא מתאהבת בי. 


גורם לאדם שנכווה בכל גופו במי רותחין לשכוח לרגע את מצבו ולצחוק איתי, רגע לפני שדלתות האמבולנס נטרקות. 


מציל אוייב משוסע שמנסה לקחת אותי איתו באמצע שדה מוקשים. 


שם, כך, התעצבה בתוכי התנועה המעורבלת של הניגודים. 


כאן, עדיין כך, אני ממשיך במסלול חיי כאמן לחימה וכמרפא. 


וככל שאני מתחזק, הנוקשות שבי פוחתת.


אני לומד כל הזמן ולאחרונה, יותר ויותר, מעצמי. בבדידות מקודשת, לוקח אצלי שיעורים. 


מגלה, יחד איתי, איך הופכים אחד עם התנועה. 


איך משחררים. 


איך זזים הצידה ומניחים לכוחות לפעול. 


איך מתייצבים מולם ומכניעים אותם באותם רגעים ספורים, נדירים, שכך צריך. 


אבל בעיקר, איך מתמזגים אתם ואיך - ברגע של התעוררות מהאשליות הפעוטות הללו - מבינים שמעולם, אבל מעולם לא נפרדנו.